יום ראשון, 24 במרץ 2019, י"ז אדר ב' ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-2425199

בלוגים ביבנה

בלוגים, בלוגים ביבנה, בלוג ביבנה, טור ביבנה, טור אישי ביבנה, דבר העורך סטטוס יבנה, דבר העורך סטטוס יבנט

על מותו של יגאל בשן

הטור השבוע של ציון בן שטרית

פורסם בתאריך:


"זכרו את החיים ולא רק את המתים"

הזמר יגאל בשן היה מעין תוצר של כור היתוך הישראלי. הוא היה נערץ כי כל אחד מאתנו יכול היה להזדהות אתו. מעין דמות של כולנו, מעין פסיפס של החברה הישראלית כולה. כזה שהוא גם סלב אבל גם עם הרגליים על הקרקע. גם מוצלח וגם עניו. גם מצחיק וגם רגיש. גם מוחצן וגם מופנם. אבל בעיקר היה זמר חוצה גבולות בין המערב למזרח, בין הזמר הישראלי קלאסי לבין הזמר המזרחי. הוא לא התריס ולא קופח. גם שירתו בשפת אמו בתימנית התקבלה בחן, זה היה אך טבעי להציג את תרבותו בדרכו שלו, כגנטלמן אמתי וכפרופורמר ענק. הוא היה זמר עוד ליפני שהתגייס לצה"ל והיה מחוזר על ידי כל הלהקות הצבאיות. ובכלל התקופה הזאת של הזמר העברי היא התקופה שעיצבה את ילדותי היא פס הקול של חיי.

 

הזמר העברי בתקופה זו היה חלק מעיצובה של המדינה ועיצוב אישיותנו, הזמר והשירה היו הדבק להתהוותו של עם בארצו ובמולדתו. השירה הייתה תומכת ומחזקת בכל שלב ושלב בחיינו, השירה ליוותה אותנו בעליות ובמורדות שלנו ושל ארצנו. ההזדהות הייתה מאחדת ומגבשת, בכלל התקופה הזו של פסטיבלי הזמר, הלהקות הצבאיות, מצעד הפזמונים, אף שלא היו אמצעי תקשורת רבים  הייתה בכל מקום ובכל בית והמילים נגעו בנו ועוררו אצלנו יחסי אחווה ורעות. השירה הייתה חוצה מחנות והייתה שלנו של ארץ ישראל, גם הזמרים היו שלנו וגם היוצרים והכותבים. היום משום מה נראה לי שהשירה שייכת לזמרים וההצלחה שלהם היא מעל הכול. גם ההזדהות של המעריצים היא יותר אישית ומנותקת מההוויה הארץ ישראלית.

 

ההזדהות הגלובאלית וההזדהות הלאומית נעלמה ורק ההצלחה האישית היא בראש מעייניהם. אולי לכך אנחנו מתרפקים אולי בגלל זה אנו מבכים את הזמרים האלה שהולכים לעולמם בכאב שכזה. הם היו כחלק מאתנו חלק מתקופה, חלק מהזדהות לאומית. אני לא טוען כנגד הזמר העכשווי אני אפילו מבין את הקדמה הזאת לכאורה, אבל אני בהחלט מתגעגע אל התקופה ההיא אל הזמרים ההם ואל השירה העברית ההיא שעיצבה אותי ואת נוף ילדותי. תקופה שחלפה לה ואולי לא תחזור. כי עידן האינדיווידואליזם שולט היום. לצערי מותו של הזמר יגאל בשן הציף בי שוב את ההרהורים האלה וגם את השאלה מדוע אנו נזכרים באנשים רק אחרי מותם.? המדובר גם באלה הקרובים אלינו וגם באלה אשר היו בשבילנו נכסי תרבות. מדוע רק אחרי מותם אנו מהללים ומשבחים אותם, מדוע רק אחרי מותם אנחנו מעניקים להם חום ואהבה מדוע רק אז אנו מרגישים את בחסרונם. כך היה עם אריק איינשטיין, כך היה עם גבי שושן, כך עם בני אמדורסקי ועוד....

 

נכון להיום ישנם עוד זמרים ובכלל אנשים שהיו חלק מפס הקול הישראלי המתקשים בחיי היום יום ועדיין אין אנו עושים דבר למענם. מדינה שחפצה בתרבות כערך צריכה לשמר את אלה אשר מעצבים את תרבותה. נכון על כל אדם לדאוג גם לעצמו ואינני מדבר על כספים רבים שצריך להשקיע בכך. אבל עלה בדעתי רעיון שיוקם גוף ציבורי שינוהל על ידי ארגון אומני ישראל. גוף זה ירכז את כל  זמרי ויוצרי העבר והוא ידאג לקשר בין הזמרים והיוצרים לבין עיריות ומוסדות. כמו השיטה של "אמץ לוחם", תהיה השיטה של "אמץ לך זמר". הזמרים יופיעו בכל הטקסים העירוניים, בלימוד שירה ובתוכנית הלימודים הבית ספרית ועוד ועוד....

 

נקווה שמישהו ירים את הכפפה. ואנו כפרטים כמובן שעלינו תמיד לפרגן בכך שנגיע להופעות ונהיה שותפים ולא נישכח אותם. בעיקר שנדע לפרגן ולהאדיר את שמם וגם את יקירנו הקרובים בחייהם ולא רק אחרי מותם. בכדי שצמד המילים "זיכרונם לברכה" יהיה באמת לברכה. ובכלל תמיד לפרגן ולהחמיא אין בזה פחיתות כבוד אלא מעשה אצילי אשר מאציל לא רק את זה שמקבל אותו אלא בעיקר את זה שאומר אותו שכן בכך הוא מתעלה מעל כל הקשיים היום יומיים ומשחרר אנרגיה של אהבה קבלה והכלה לכל הסובבים אותו. אז כמובן זיכרונו לברכה של יגאל בשן ותבוא עליכם הברכה לכל המפרגנים וזוכרים את אלה אשר עודם בחיים.

 

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: