יום ראשון, 20 בנובמבר 2019, כ"א תשרי ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 054-2425199

בלוגים ביבנה

בלוגים, בלוגים ביבנה, בלוג ביבנה, טור ביבנה, טור אישי ביבנה, דבר העורך סטטוס יבנה, דבר העורך סטטוס יבנט

רונה רמון - ההתמודדות עם האובדן

הטור השבועי של ציון בן שטרית

פורסם בתאריך:


 

מכה אחר מכה ניחתה עליה, בתחילה התרסקותו של אילן רמון בעלה באסון התרסקות מעבורת "קולומביה" לאחר מכן בנם אסף רמון שהתרסק אף הוא במטוסו והיא אישה נעלה מהלכת זקופת קומה חדורת שליחות לחיות את החיים ולהעצים אחרים. השוו אותה לאיוב והסיפור התנכי אשר עבר סבל וכאב לא אנושיים אבל נותר באמונתו לאלוהים והמשיך להתמודד עם כל הסבל והקשיים. אישה נאצלת אשר לקחה את הכאב והאובדן ובמקום לשקוע בתוכו השתמשה בו כקרדום לחפור בו והעצימה את עצמה ואת האחרים. ולבסוף אף היא לא נותרה בחיים. כי סופם של סמלים הנשארים לזיכרון עולם הוא מוות טראגי.

לפעמים אני מרגיש שיש אנשים הנקבעים מראש להיות שליחי האנושות העולמית שבקורבנותם הם מתווים לנו את החיים. הם נבחרים על ידי האלוהים לסמל את האומץ והגבורה האנושית וללמד אותנו דרכי התמודדות עם החיים. ומכאן באה ההזדהות הגורפת עם האישה הענקית הזו ועם הכאב שלה.

מצער לומר זאת אבל  התסריט הזה הבלתי אנושי על הטרגדיה המשפחתית שלה ודרך התמודדותה ולבסוף מותה בטרם עת, נועד בשבילנו החיים, כדי לתת לנו את הכוחות להתמודד ולא לאבד את התקווה לעולם ובעיקר לחבק ולאהוב ולהזדהות גם בזמן של אובדן וכאב וגם בזמן של אושר ושמחה. כבר זמן רב אני תוהה מה מביא את האנשים האלה לאחר האובדן והכאב להתעצם ולהעצים אחרים, מה הדבר הזה המוטמע באדם אשר מגיע אל תחתית חיו לאזור כוח, להתמודד, ולהעצים אחרים?

הדבר נכון גם לאנשים אשר במשפחתם ילד נכה או חולה וברגע הראשון עם היוודע הדבר, כמו חשך עולמם. גם באבל וכמו גם בגידול ילד נכה בתחילה כבים האורות אבל עם הזמן האור הולך וגדל עד שהוא מגיע לאור גדול יותר מאשר היה קודם. יש משהו בכאב עצמו אשר גורם להתהוותם של חוזקות חדשות ועצומות אשר מעצימים את האדם ואת כל סביבתו הקרובה והרחוקה. התעצמות זאת מרחיבה את הלב מדחיקה את הכאב ומייצרת יציאה למאבק מוגבר על החיים ועל הסביבה הקרובה.

המאבק הזה הנובע מהעוצמה הזאת הוא זה אשר מוקרן החוצה והוא זה הגורם להזדהות הקולקטיבית אשר מטרתה המשכיות החיים, גם של נושא הכאב וגם של כל הסובבים אותו. המשבר הזה מביא בהתחלה את האדם לתחושה של אין מוצא אבל דווקא מהמקום הזה של אין מוצא המאבק מתחיל. בהתחלה מתחילה שאלת הלמה? למה זה קרה? למה דווקא לי? ואחר כך מתחילה להישאל שאלת הלמה? המביאה את שאלת התקווה כמו שהפילוסוף ניטשה אמר: "מי שיש לו למה יכול לשאת כל איך" ואת ה איך הזה הטיבה רונה רמון זיכרונה לברכה לבטא יותר מכל. והלוואי שנלמד כולנו ממנה ונזכור אותה ואת דרכה דווקא בימים אלה שאנו זקוקים לאחדות וקולקטיביות. בספר שלי "עפריט" הבאתי את סיפור שכבות הצבע כשהייתי אחראי לצבוע בכל שנה בפסח את הכיסאות בביתם של הסבא והסבתא שלי.

בפסח אחד כאשר עמדתי לצבוע את הכיסאות גיליתי שכל הכיסאות שינו כבר את צורתם ואופיים בגלל שכבות הצבע העבות. הם כבר לא אותם כיסאות שהיו. ואז שאלתי את עצמי האם גם אנו בני האדם משתנים עם השנים כאשר אנו נושאים עלינו בכל פעם שכבה ועוד שכבה?  הבנתי כי לפני שאני צובע את הכיסאות ששינו את צורתם. עליי להוריד מהם את כל שכבות הצבע ולצבוע אותם בשכבה אחת דקה שתדגיש את צורתם המקורית.

גם אנחנו בני האדם צריכים מידי פעם להשיל מאתנו את השכבות המצטברות עלינו במהלך השנים ולהישאר אנחנו כפי שאנו זכים וטהורים. אולי זה מה שקורה לאנשים בזמן האובדן. מאחל לכולנו כבני האדם פחות אסונות וכוחות להתגברות על כל משבר ושנזכור שאחדותינו זאת בשעת משבר תלווה אותנו לאורך חיינו הרגילים.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: