יום חמישי, 27 בינואר 2022, כ"ה שבט ה' תשפ"ב
לפרסום חייגו: 054-2425199

בלוגים ביבנה

בלוגים, בלוגים ביבנה, בלוג ביבנה, טור ביבנה, טור אישי ביבנה, דבר העורך סטטוס יבנה, דבר העורך סטטוס יבנט

טור דעה - ציון בן שטרית

מי יציל את המדינה שלי? מגיע להם לכולם... קבלו את תרבות המגיע לנו. מגיע לנו לא לעמוד בתור... מגיע לנו להפריע לאחרים...מגיע לנו הכל

פורסם בתאריך:


 

פעם ידעתי באיזה מדינה רציתי לחיות, כי היו אידיאלים, היו ערכים, הייתה אחווה, היינו קצת ביישנים וקצת חוצפנים. כן, חוצפה לא הייתה מילה גסה, מעין חוצפה שמגדירה אדם אסרטיבי, מין צבר שכזה, שיש בו קוצים אך בפנים רך וטעים. היתה הזדהות עם הסמלים שלנו עם הצבא, עם בית המשפט, עם המשטרה, עם בית הספר.

באנו כולנו אל כל מוסדות הציבור לקבל שרות מתוך יראה ומתוך הבנה שנותני השרות משרתים אותנו ואנו מעריכים אותם ומכבדים אותם.

בתוך התא המשפחתי הבנו מה גבולות הגזרה שלנו, היינו אחראים למעשינו וכאשר עשינו משהו שאינו בגבולות הגזרה ידענו שאנו עושים מעשה לא נכון ושאנו עשויים להיענש על כך.

 

בבית הספר בשעורי החברה ובהפסקות למדנו נימוסים והליכות והתביישנו כאשר אנו או אחרים חורגים מן הנורמה ושמחנו על כך שאנו חלק מהחברה הזאת , ההזדהות שלנו הייתה שלמה וברורה. ידענו בוודאות באיזה צד אנחנו רוצים להיות.

כדי לתת דוגמא למה אני מתכוון, שני קמפיינים חינוכיים הצליחו מאוד בארץ, אחד נקרא "שמירה על פרחי הבר" והשני "לזרוק נייר לפח וחסל". קמפיינים חינוכיים אלה חילחלו אל תודעתנו והיינו חלק מהם, הערנו והוקענו כל אחד אשר לא הלך בתלם, היינו שמחים להיות שומרי טבע וניקיון.

 

אז מה קרה לנו?

 

מה קרה לנו כחברה המתפרקת מערכיה ומסמליה?

 

מה קרה לנו כחברה שאנחנו לא מכבדים את דעת הזולת?

 

מה קרה לנו כחברה? שאנחנו לא מכבדים את מוסדות החינוך, שאנחנו לא מתביישים לדבר בצעקות, שאנחנו לא שומרים על הניקיון, שאנחנו לא מייצגים את עצמנו בכבוד?

 

הסיבה שבגללה אני כותב את כל זה, כל ההקדמה הזאת היא כדי לספר את הסיפור הבא והזעזוע שחוויתי בעקבותיו:

 

ביום חמישי האחרון טסתי לרומניה, לסופ"ש  סולידי, יחד עם אישתי וזוג חברים, עוד נסיעה כאחת הנסיעות.

 

כבר בתור לצ'ק אין, התחילו הדחיפות והחוסר נימוס, כאשר כל חבר שמגיע מצטרף לחברים שלו לראש התור וזה כאילו ברור ומובן מאליו, כולם ביחד, אין בקשת סליחה או הבהרה, הכל מגיע להם ומי שמנסה להעיר מיד מושתק בתנועות מאיימות.

 

במהלך הטיסה, תרבות המגיע לי נמשכת... כולם מדברים בקול על כל נושא מבלי להתבייש או להתחשב באלו הרוצים לישון. הפנייה אל אנשי צוות המטוס הרומנים נעשתה בגסות ובצעקות, למרות הפניות הרבות של אנשי הצוות אל הנוסעים להדק חגורות, רבים מהנוסעים לא נשמעו ולא צייתו, כי למה לעשות מה שמבקשים מהם, הם מבינים יותר טוב.

 

גם בזמן שחילקו אוכל אנשים נשארו לעמוד במעבר ואנשי הצוות ההמומים לא הצליחו להשתלט ולעשות את תפקידם.

 

במהלך כל הטיסה עמדו אנשים במעברים כשהם מעבירים האחד לשני כוסות ויסקי בצחוק מתגלגל ובצעקות רמות, תוך כדי שהם דוחפים ונשענים על נוסעים תמימים שבסך הכל רצו לצאת לסופ"ש רגוע.

 

אלו לא היו קומץ נוסעים כמו שנוהגים לומר, אלו היו מרבית הנוסעים כשהאחרים, שאינם מפריעים מגבים אותם ומשתתפים בחגיגה כי מגיע להם.

 

מייד עם נחיתת המטוס נעמדו הנוסעים "שמגיע להם" והחלו להוריד את המזוודות מתאי המטען שמעל הנוסעים, כשצעקות אנשי הצוות לשבת עד לעצירה מוחלטת של המטוס, רק עודדו אותם להמשיך במעשיהם ומיד הסתערו כולם על הדלתות מבלי להתחשב בנוסעים שישבו במושביהם בסובלנות.

 

עם ירידת הנוסעים מהמטוס התגלה מחזה מביש... כשעל רצפת המטוס זרוקים שקיות אוכל וטינופת מכל הבא ליד. המטוס נראה כשדה קרב לאחר כיבוש. זוועה טינופת בוקה ומבולקה.

 

ירדתי מהמטוס בבושה ובכלימה כשעיניהן של הדיילות מביטות בי בזלזול ובתוכחה ואני, בתגובת הגנה, רק רציתי להסתיר את פניי, אך הרמתי מבטי ואמרתי בנימוס ובחיוך תודה כמו מנסה להראות שיש עוד ישראלים מנומסים, הדיילות בעיניים מתגלגלות ובקפיצת שפתיים רק הראו לי את אי שביעות רצונן והביטו בזלזול... כאילו כדי להגיד זה מה שאנו חווים מהישראלי המכוער ואתה אחד מהם.

 

המסע לא נגמר ובמהלך כל שהותי ברומניה ,תוך כדי שאני מנסה להימלט מהישראלים שקול צחוקם וצעקותיהם נשמעו עד מרחוק בכל מקום: במלון, ברחוב, במרכזי הקניות, בתחנות המוניות... בכל מיני תרגילים ואמתלות אני מנסה להתחמק אך לא מצליח.

 

ואני לתומי רק רציתי לחזור כבר הביתה בשלום.

 

בדרך חזרה כשהתקרבתי אל שדה התעופה כבר כנופיות של אנשים ישראלים (כמובן)  עטים על דלתות הכניסה לשדה ובדהרה אל התור המבולגן ואני מתחלחל רק מעצם המחשבה על מה שעתיד לקרות.

 

בדרך לצ"ק אין שוב קריאות, שוב נדחפים ,שוב כולם עטים ביחד. פקיד הקבלה מהנהן בראשו, כמי שמכיר את הסיוט הזה...כשאחד מהעומדים בתור כשהגיע לדלפק מבקש באיום מהפקיד: "תן לי, לנו מקום ביחד... אנחנו ביחד"... מחייך הפקיד מגלגל עיניים ומביט לכל עבר ואומר: "אתם הישראלים כולכם ביחד". אך לא לביחד הזה אני מייחל... אמרתי בליבי.

 

בדרך לתור משוחחים הישראלים על מעלליהם: איך שילמו פחות איך, שתו לשוכרה, איך התמקחו על המחיר.

אחד מהם אף הגדיל לעשות כשהוא מפנה את מבטו אליי ומספר בגאווה, איך כאשר הגיע לספא בבוקרשט ראה תור של שבע מאות איש וכיצד הוא התפלח לראש התור באמתלה כאילו היה שם קודם, הם תמימים הרומנים האלה הוא אומר, אני אף פעם לא עומד בתור הוא ממשיך להתגאות, פניתי אליו בחצי חיוך ואמרתי לו, תאר לך שכולם היו כמוך? מה היה קורה?... אנדרלמוסיה גדולה

 

אתה יכול לא לעמוד בתור רק כשיש כאלה שעומדים בתור, אך תאר לך שאף אחד לא היה עומד בתור, הייתה מתחילה אלימות ושוחד ושמור לי ואשמור לך, במה אתה שונה מהאחרים? שאלתי לו.

במקרה הזה הוא לא הגיב ורק מולל בידו נייר וכהרגלו רצה לזרוק אותו לרצפה, אך כשנזכר שאני לידו הסתכל אליי במבוכה ובחצי חיוך אמר: "אני פוחד עכשיו לזרוק את הנייר" והניח אותו על המזוודה, חברו שעמד בתור לקח את הנייר וזרק אותן אל הרצפה בהפגנתיות. מה קרה לך? הוא אמר יש עובדי ניקיון שיטאטאו את הרצפה.

 

הפעם לא הגבתי אך הבנתי

 

מגיע להם לכולם... קבלו את תרבות המגיע לנו. מגיע לנו לא לעמוד בתור... מגיע לנו להפריע לאחרים...מגיע לנו הכל.

מי אתם הישראלים שמתנהגים כך ? למה מגיע לכם ? ויותר מכל למה מגיע לנו לסבול האזרחים הסבילים.

 

הבנתי הכל והסתכלתי מסביב איך תרבות המגיע לי משתלטת עלינו ונזכרתי  איך הפוליטיקאים מתנהגים, איך תרבות הרחוב משתלטת עלינו, איך כל מי שמביע דעה שונה הופך לשמאלן, איך כבר ערכינו נרמסים.

 

מה קרה לנו ? איך הרוב הבוטה משתלט עלינו מבלי שיש בידינו לשנות ולהשפיע, לצערי זה רק הולך ומחמיר.

 

אני לא מתיפייף או מתנשא חלילה, או אחד שכזה שתקוע בנוסטלגיית העבר, אני מבין את הצורך בהתפרקות, אך רבותיי, אפשר להתפרק רק כאשר יש בסיס איתן של ערכים וחינוך לנימוס, כיבוד האחר והשונה ובעיקר שיהיה אכפת לנו מעצמנו, מאיך שאנו נראים... אנחנו מייצגים את עצמנו, אך גם את אחינו, משפחתנו ואת מדינתנו האהובה, שהיא תשמור עלינו.

 

תזכרו שכל מהלך שאנו עושים משפיע על המהלך הבא והגלגל סובב וסובב...אם לא נעצור אותו אנחנו נגיע אל פי התהום אחיי היקרים!

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: